<h1>רבינו יהונתן מלוניל — שבועות</h1>
<h2>דף ג:</h2>
[שבועות כ"ז ע"ב] שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה [שלא] אוכלנה שבועה (אוכלה) [שלא אוכלנה] ואכלה אינו חייב אלא אחת, כלומר לישנא (כ)שלא אוכל ככר זו משמע אפילו כזית שהוא שיעור אכילה לא יאכל, וכ"ש שאסר עליו שלא יאכלנה כלה, ולישנא שלא יאכלנה משמע שלא יאכלנה כולה אבל רובה דככר חוץ מכזית יכול לאכול לכתחלה, הילכך כגון [גליון. י"ל כיון] שנשבע שלא אוכל ככר זו ואסר על עצמו כל זיתי הככר, היכי תחול שבועה זו על שנייה שנשבע שלא יאכלנה כולה דמשמע הא חציה ורובה יאכל, הילכך אם אכלה כולה נמי לא מחייב משום שבועה שנייה דאין שבועה חלה על שבועה וכו', בשהקדים שבועה שלא אוכל לשבועה דשלא אוכלנה הא אם הקדים שבועה דשלא אוכלנה לשבועה דשלא אוכל ואכלה כולה מחייב תרתי, דמגו דחיילה שבועה בשלא אוכל לגבי חציה שהתירה לעצמו בשבועה ראשונה חיילא נמי לגבי כולה, ואם אכלה כולה מחייב תרתי.
[שבועות כ"ז ע"ב] זו שבועת ביטוי שחייבין וכו' זדונה מכות, היכא דאתרו ביה, שאם נשבע להבא מתרין בו לא תאכל שהרי נשבעת עליה שתאכלנה וזו היא התראת ספק לפי שיוכל להשיב להן כן אעשה אבל עדין שהות ביום, ולדברי האומ' התראת ספק שמה התראה לקי, ולדברי האומר לא שמה התראה לא לקי, אבל כל שעבר יכולין להתרותו בהתראת ודאי.
[שבועות כ"ז ע"ב] על שגגתה קרבן עולה ויורד, שאם נשבע להבא שלא אוכל ככר זו ושכח ואכלה, או שנשבע שאכלה כולה או מקצתה ועבר היום ולא אכלה מביא קרבן עולה ויורד, אם עשיר מביא כשבה אחת, ואם אין ידו משגת מביא שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת, ואם נשבע לשעבר שאכלתי והיה סבור שאכל ונודע לו אחר כך שלא אכל. אי נמי נשבע שלא אכלתי היום והיה סבור שלא אכל ונודע לו שאכל בכי האי גונא אמרינן בגמרא שהוא פטור מקרבן שבועה דהוי ליה אנוס, דכתיב אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס דבעינן שיהא לבו עליו, כלומר שיהא יודע האמת בשעה שנשבע, אלא שגג בדבר אחר בכי האי גונא לא מיקרי שגגה אלא אנוס, הילכך לא משכחת לה דמייתי קרבן אלא באומר יודע אני ששבועה זו אסורה עלי שהרי אכלתי אלא איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו, שאם הייתי יודע שחייבין על זה קרבן לא הייתי נשבע על זה, הילכך שוגג קרינא ביה לגבי האי ומביא קרבן, ולא מבעי אלא דמונבז דסברת ליה דשגגת קרבן שמה שגגה בכל התורה כולה דמיחייב, אלא אלו דר' דסבירא להו בכל התורה כולה דשגגת קרבן לחודה לא שמה שגגה עד שישגוג בלאו וכרת שבה, אבל הכא מודה כיון דחדוש הוא דבכל התורה כלה לא אשכחן אסור שלא יהא בזדונו אלא לאו לחודה בלא כרת שיביא קרבן על שגגתו, משום דילפינן מע"ז דכתיב תורה אחת בפרשת קרבן של מגדף, לומר לך הוקשה כל התורה כולה לע"ז, מה ע"ז מיוחדת שיש בה לאו וכרת (זדונה) [על זדונה] וחייב קרבן על שגגתה, אף כל איסור שזדונו כרת מביא קרבן על שגגתו, והכא בשבועת ביטוי דאין בזדונו כרת אע"פ שחייבה עליו תורה קרבן הילכך דין הוא שנתחדש בו חידוש אחר דנימא בו שגגת קרבן לחודיה ליהוי שגגה.
[שבועות כ"ה ע"א] ר' (שמעון) [ישמעאל] אומר אינו חייב וכו', להרע או להטיב להבא משמע, אבל על אכלתי ושלא אכלתי שהוא לשעבר לאו בני קרבן, א"כ בדיוקת קראי מכתבי על מה אתה מודה בשאזרוק צרור לים ושלא אזרוק שהם להבא שמביא קרבן והלא אין בהם הרעה והטבה, במשמעות קראי. אמר לו ר' ישמעאל מרבוי הכתוב דכתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה ללמד דאין בהם הרעה והטבה מחייב קרבן עליה. אמר לו ר' עקיבא אם ריבה לכל אשר יבטא האדם אע"פ שאין בהם הרעה והטבה ריבה נמי הכתוב לשעבר, אע"ג דלא דמי לגמרי אלא מה שכתב בקראי. ובגמרא מפרש פלוגתיהו דר' ישמעאל דריש להו לקראי בכלל ופרט וכלל, ור' עקיבה דריש להו לריבוי ומיעוט ומרבה כל מילי אפילו לשעבר, ולא מיעט אלא מצוה שאם נשבע לבטל את המצוה אע"פ שלא בטל פטור, ור' ישמעאל דריש להו בכלל ופרט וכלל [ו]לא מרבי אלא דברים שאין בהם הרעה והטבה ובלבד שיהיו להבא כגון שאזרוק ושלא אזרוק.
<h2>דף כז:</h2>
[שבועות מ"ב ע"א] ההוא לווה דאמר ליה למלוה מהימנת לי כבתרי, כלומר אני מקבל דבורך הקל יותר משני עדים, שאם אפילו יהיו לי שנים עדים שפרעתיך בפניהם ואם תטעון שעידי שקר הם שתוכל לכופני לפרוע אותך פעם אחרת, אזל הלוה ופרעיה באפי תלתא, כתלתא לא הימנייה ולא יפרע לו כלום עוד, כי אזלינן בתר רוב דעות הני מילי לענין אומדנא לגבי שומא כדאמרינן במס' ע"ז בהשוכר אמר ליה כדשיימי בי תלתא אפילו תרי מגו תלתא כדאמרינן בתלתא עד דאמרי' בתלתא כדשיימי בארבעה עד דאמרי ארבעה וכ"ש כדאמרי' בארבעה כיון דנחית לדעות נחית, כלומר שמתחלה ירד למניין שהוא יותר מכדי עדות ודאי אדעות קפיד ובתלתא מהימייניה ובארבעה לאו הימניה ולא יפרע לו כלום.
